יום אימונים: חמישי
שעת אימון: 10:30-11:30
אחרי יום מנוחה, חזרתי לחדר הכושר. הפעם הלכתי לשיעור ספינינג, ויאמר כבר עתה שאחריו באמת הרגשתי שהקיבה שלי מתהפכת ורציתי להקיא את ארוחת הצהריים של אתמול.
שיעור הספינינג גם הוא שיעור לחיצוב הגוף. כנראה זה קשור לעובדה שהמושב של האופניים כל כך קטן, ורק מלשבת עליו במשך שעה התחת מתחצב. המדריכה של הספינינג היא טיפוס מיוחד, ותיקרא להלן בבלוג "הספינינג נאצי". כל חצי דקה היא צעקה עלינו שנעלה את רמת הקושי, וכשהיא הרגישה שקשה לי ושאני מפסיק לדווש (לפדל?), צעקה עליי שלא אפסיק. היא סיפרה מור"ק על איזה בחור שהפסיק אחרי חצי שעה, יצא, ואז התעלף. מוסר ההשכל שלה: להמשיך גם כשאין כוח. בניגוד להגיון הבריא מסתבר, אני חשבתי שאני עומד להתעלף בגלל שלא הפסקתי.
אני שוקל את עתידי בשיעורי הספינינג. עד כמה שהנאצית התחבבה עליי, האופניים במכון לא ממש בנויים לאדם עם מוטת רגליים וידיים כשלי (אחרי הכל, הם ממוקמים בעזרת הנשים). גם אחרי שהברגתי את הכסא במרחק הרב ביותר האפשרי, הרגשתי כמו במושב האמצעי במחלקת תיירים. בנוסף, שבת בבוקר היא שעתן היפה של עקרות הבית והמורות ללשון, ואלו לא בדיוק החברותא האידיאלית לעליות דמיוניות. ואם זה לא מספיק אז הנה מגיעה הבדיחה השוביניסטית של הפוסט הזה, הימצאותן של אופניים בחדר הספינינג מקשה עליי בפעילות האירובית של בהייה בתחת.
נראה לי שאקנה לעצמי אופניים ואמצא מסלולים בטבע. כמו דנה ברגר, אני מעדיף אשכרה להתקדם תוך כדי תנועה.
מחר: אחרי שבוע של חילוץ עצמות, אני מתחיל בתוכנית אימונים אישית.
שעת אימון: 10:30-11:30
אחרי יום מנוחה, חזרתי לחדר הכושר. הפעם הלכתי לשיעור ספינינג, ויאמר כבר עתה שאחריו באמת הרגשתי שהקיבה שלי מתהפכת ורציתי להקיא את ארוחת הצהריים של אתמול.
שיעור הספינינג גם הוא שיעור לחיצוב הגוף. כנראה זה קשור לעובדה שהמושב של האופניים כל כך קטן, ורק מלשבת עליו במשך שעה התחת מתחצב. המדריכה של הספינינג היא טיפוס מיוחד, ותיקרא להלן בבלוג "הספינינג נאצי". כל חצי דקה היא צעקה עלינו שנעלה את רמת הקושי, וכשהיא הרגישה שקשה לי ושאני מפסיק לדווש (לפדל?), צעקה עליי שלא אפסיק. היא סיפרה מור"ק על איזה בחור שהפסיק אחרי חצי שעה, יצא, ואז התעלף. מוסר ההשכל שלה: להמשיך גם כשאין כוח. בניגוד להגיון הבריא מסתבר, אני חשבתי שאני עומד להתעלף בגלל שלא הפסקתי.
אני שוקל את עתידי בשיעורי הספינינג. עד כמה שהנאצית התחבבה עליי, האופניים במכון לא ממש בנויים לאדם עם מוטת רגליים וידיים כשלי (אחרי הכל, הם ממוקמים בעזרת הנשים). גם אחרי שהברגתי את הכסא במרחק הרב ביותר האפשרי, הרגשתי כמו במושב האמצעי במחלקת תיירים. בנוסף, שבת בבוקר היא שעתן היפה של עקרות הבית והמורות ללשון, ואלו לא בדיוק החברותא האידיאלית לעליות דמיוניות. ואם זה לא מספיק אז הנה מגיעה הבדיחה השוביניסטית של הפוסט הזה, הימצאותן של אופניים בחדר הספינינג מקשה עליי בפעילות האירובית של בהייה בתחת.
נראה לי שאקנה לעצמי אופניים ואמצא מסלולים בטבע. כמו דנה ברגר, אני מעדיף אשכרה להתקדם תוך כדי תנועה.
מחר: אחרי שבוע של חילוץ עצמות, אני מתחיל בתוכנית אימונים אישית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה