11.9

יום אימונים: עשירי
שעות אימון: 15:30-17:00

לא עדכנתי את הבלוג בימים האחרונים, וזה לא בגלל שלא התאמנתי. אני סתם לא בכושר בעניין הזה של הכתיבה. היום, לאחר יומיים של הפסקה, התאמנתי וגיליתי שמעט הכושר שנכנסתי אליו לפני החג, גם כן הספיק להיעלם לו בין על האש אחד למשנהו. אבל אולי זה קשור לחצי בקבוק יין שחיסלתי לפני כן.

היום הגעתי לאימון מיד אחרי ארוחה משפחתית, כי לא יכולתי שלא להתאמן יום שלישי ברציפות, ככה שהגעתי יחסית שתוי. אתם יודעים מה אומרים, כדי להיפטר מן האלכוהול בדם צריך להוציא אנרגיה. מצד שני, כשאימון מסתיים ביחד עם האנג אובר שמתחיל, זו לא ההרגשה הכי טובה בעולם. בטח יש איזה סלוגן שמתאים לעניין ("זה יגמר באסון" למיניהם), אבל אני לא זוכר אותו.

נו, סימנתי וי גם על החוויה הזו. ממחר חוזרים לשגרה.

6.9

יום אימונים: שביעי
שעות אימון: 12:15-13:45

תוכנית האימונים שלי כוללת כ-50 דקות על ההליכון. אני מתחיל אותם בהליכה, עובר להליכה מהירה ומקנח בריצה. ועדיין, אני מרגיש שיש אנשים שמספיקים יותר. למשל, בזמן שביליתי על ההליכון תובע טלוויזיוני מפוקפק הספיק לתפוס ולהרשיע איזו לסבית שרצחה זמרת. אבל אלו לא רק האנשים בטלוויזיה, גם הבחורים שלידי, חלקם רצים במקום בקצב יותר מהיר ממני.

5.9

יום אימונים: שישי
שעת אימון: 12:45-13:45

הטוב: אחרי שבוע של אימונים, אני כבר מרגיש תוצאות. אני מסוגל לרוץ יותר מהר וליותר זמן על ההליכון. משקלים שהיו קשים לי ביום הראשון, אני מרים בקלות כבר בשבוע השני.

הרע: אני חושש שמשטר האימונים שכפיתי על עצמי פוגע בשגרת החיים שלי. אתמול נאלצתי לדחות ארוחה בריאות מזינה, הכוללת סטייק ובירה משובחת, בגלל שלאחר הספינינג הרגשתי כאילו ביליתי לילה בבית מעצר טורקי. אני תוהה אם אפשר לשלב בין השניים, והכל שאלה של להיות בכושר (בכל הקשור לאכילת סטייקים אני כבר בכושר), או שאורח חיים "בריא" זה הכרח מגונה למי שמתאמן על בסיס יומי.

והמחובר: חבל שההליכונים אצלנו במכון לא מחוברים לאינטרנט, או לפחות ליוטיוב. אני בטוח שאיפשהו בעולם מישהו כבר חשב על כך, ואני תוהה מתי הקידמה תגיע לפריפריה. אם הייתי מחובר ליוטיוב, הייתי יכול לבלות שעות על ההליכון, והורג שתי ציפורים גוזלות זמן במכה אחת. כנ"ל לגבי להכניס דיסק עם תוכניות שהורדתי מהאינטרנט.

4.9

יום אימונים: חמישי
שעת אימון: 10:30-11:30

אחרי יום מנוחה, חזרתי לחדר הכושר. הפעם הלכתי לשיעור ספינינג, ויאמר כבר עתה שאחריו באמת הרגשתי שהקיבה שלי מתהפכת ורציתי להקיא את ארוחת הצהריים של אתמול.

שיעור הספינינג גם הוא שיעור לחיצוב הגוף. כנראה זה קשור לעובדה שהמושב של האופניים כל כך קטן, ורק מלשבת עליו במשך שעה התחת מתחצב. המדריכה של הספינינג היא טיפוס מיוחד, ותיקרא להלן בבלוג "הספינינג נאצי". כל חצי דקה היא צעקה עלינו שנעלה את רמת הקושי, וכשהיא הרגישה שקשה לי ושאני מפסיק לדווש (לפדל?), צעקה עליי שלא אפסיק. היא סיפרה מור"ק על איזה בחור שהפסיק אחרי חצי שעה, יצא, ואז התעלף. מוסר ההשכל שלה: להמשיך גם כשאין כוח. בניגוד להגיון הבריא מסתבר, אני חשבתי שאני עומד להתעלף בגלל שלא הפסקתי.

אני שוקל את עתידי בשיעורי הספינינג. עד כמה שהנאצית התחבבה עליי, האופניים במכון לא ממש בנויים לאדם עם מוטת רגליים וידיים כשלי (אחרי הכל, הם ממוקמים בעזרת הנשים). גם אחרי שהברגתי את הכסא במרחק הרב ביותר האפשרי, הרגשתי כמו במושב האמצעי במחלקת תיירים. בנוסף, שבת בבוקר היא שעתן היפה של עקרות הבית והמורות ללשון, ואלו לא בדיוק החברותא האידיאלית לעליות דמיוניות. ואם זה לא מספיק אז הנה מגיעה הבדיחה השוביניסטית של הפוסט הזה, הימצאותן של אופניים בחדר הספינינג מקשה עליי בפעילות האירובית של בהייה בתחת.

נראה לי שאקנה לעצמי אופניים ואמצא מסלולים בטבע. כמו דנה ברגר, אני מעדיף אשכרה להתקדם תוך כדי תנועה.

מחר: אחרי שבוע של חילוץ עצמות, אני מתחיל בתוכנית אימונים אישית.

2.9

יום אימונים: רביעי
שעת אימון: 18:00-19:00

חדר כושר הוא מקדש לגבריות. אני לא מתכוון לכך רק ברמה הרוחנית, המקום ההטרוטופי הזה מעוצב ממש כאילו היה בית כנסת. בהזדמנות ארחיב על הארכיטקטורה של חדרי הכושר, היום אני רוצה להתמקד בעזרת הנשים במקום - "הסטודיו".

אינני היסטוריון של חדרי כושר, ולכן אגיד רק שמתישהו חדרי כושר פתחו את שעריהם לנשים, והחלו להפוך ל"מכוני בריאות". אם לנחש מתי זה קרה על סמך זכרון מדומיין (כלומר סרטים וסדרות טלוויזיה), נראה לי שהתופעה צצה בשנות השמונים באמריקה, לאחר שהקפיטליזם אילף גם את המהפיכה הפמיניסטית הסוררת, ובעלי הממון הבינו ששוויון ועצמאות לנשים, משמעו נשים כאילו-עצמאיות שמוכנות להפוך לצרכניות ממושמעות מן המניין (ועניין הבריאות הלא הוא תעשיה ממשטרת שלמה). אבל יתכן מאוד שאני טועה.

הז'רגון השתנה בהתאם. מילים כמו "עיצוב" ו"חיטוב" (להלן בבלוג זה: "חיצוב") נכנסו ללקסיקון. חדרי הכושר החלו להציע שיעורים מותאמים לנשים - הן לגוף הנשי (פילאטיס, אירובי), והן לחוויה הנשית - השיעורים מועברים בקבוצות ודומים קצת למפגש או לקבוצת תמיכה. אין יעדים, פשוט צריך לנסות לעקוב אחרי המדריכה. החוויה היא העיקר.

היום הסתננתי למסיבת פיג'מות כזו, והלכתי לשיעור קיקבוקס. אצלנו קוראים לזה אירובוקס, ולקח לי זמן להבין שזה שילוב של אירובי וקיקבוקס ולא קיקבוקס באוויר. בכל מקרה, קיקבוקס זה לא ממש היה, אלא יותר מסיבת טבע עם תנועות ידיים. מעניין אם יש אפשרות לנהל משא ומתן על הפסקול.

אולי בגלל שלא לקחתי את הכדורים שהמדריכה לקחה, לאחר זמן לא רב נגמר לי האוויר, והעברתי את שארית האימון בנסיון שלא לנעוץ מבטים בגסות בתחת המחוצב שהיה מונח לי מול הפרצוף (כלומר לנעוץ כן, אבל לא בגסות). עוד הסתבר שזו קבוצה עם דרגת קושי יחסית גבוהה, מה שתרם לכך שהרגשתי כמו בפרק של היפה והחנון.

בסיום השיעור המדריכה ניסתה לעודד אותי ואמרה שבד"כ גברים לא עומדים בשיעורים האלו, ושכדאי לי להתמיד. אני דווקא כן הצלחתי לעמוד רוב השיעור, הבעיה הייתה בתרגילי הגמישות והקפיצות. למרות זאת, אני אמשיך להגיע. אני רואה בשיעורי אירובי חלק בלתי נפרד מתוכנית הכושר שלי, ותמיד הייתי איש של תחת.

1.9

יום אימונים: שלישי
שעות: 14:45-16:00
אתמול, ברגע של חוסר אחריות מצדי, הצהרתי שאני מתכוון לרוץ מרתון. היום, לאחר שהשלמתי את חובותיי על ההליכון, העברתי לקצב ריצה ורצתי כעשר דקות נוספות. בסיומן עצרתי למרות שהייתי יכול להמשיך לפחות עוד 3 דקות. אין כאן שום פואנטה, מלבד האדרה עצמית.

הרגע המאכזב של היום: בסיום האימון, כמו בהתגלות אלוהית, כלומר כמו בקלישאה של בסרטים גרועים במיוחד, נחה עיני על מכונת משקאות שמסתבר שקיימת במכון. ניגשתי להוציא לעצמי קולה, אבל אז גיליתי שהם באמת בקטע של בריאות ומוכרים רק שייקרים. קשה לי להבין את הגישה הזו. אני חושב שאנשים יתאמנו יותר קשה אם ידעו שבסיום מחכה להם פרס.

בימים האחרונים סבלתי מסנטימינטליות יתר. תקופה שהסתיימה, מעגלים שנסגרו. לכל זה אין מקום בחדר כושר. חדר כושר הוא מקדש הגבריות. עבודה סיזיפית, שתיקות ארוכות, אין אפשרות להרהר בדברים. החיים כסדרה ארוכה של צעדים קטנים.

31.8

היום תכננתי להתאמן (להתעמל? לא, זה נשמע כאילו אני רומניה בטייץ או בשיעור בתיכון) בבוקר, אבל הגוף אותת לי ששני אימונים במרחק של 12 שעות זה מזה, כאשר רק 4 מהן הן שעות שינה, הם יותר מדי בשבילי בשלב זה של הקריירה. אז הוצאתי בירה מהמקרר וצחצחתי שיניים.

לכל הנשמות הטובות שצחקו בצדק רב על תוכנית האימונים שלי, אומר שעדיין יש לי כוונה לשרוף היום מספיק קלוריות. הלילה, this is hapenning, יהיה דיסקו. אני אקרא לזה אימון אירובי.

וכדי שהפוסט הזה לא יהיה חסר טעם לחלוטין: אילו אלבומים/סטים/אוספים אני צריך לשמוע בזמן האימונים?

30.8

יום אימונים: שני
שעות: 18:00-19:15
אימון: עדיין אימוני שחרור מפרקים או מרפקים.

אירוע השיא של היום: ראיתי מישהו שאני מכיר מאיפשהו. מהלימודים? מהצבא? לא באמת מעניין אותי. שקלתי לשאול אותו איך הוא רושם את השם שלו באנגלית, אבל למען שפיות דעתי ושלמות תוכנית האימונים החלטתי לא להגיד לו שלום. אני צריך להיות ממוקד מטרה, לא לנהל שיחות חולין עם מי שאינו בחורה יפה.

תזכורת למחר: להביא אוזניות, יש הופעה להתכונן אליה.

תוכנית האימונים שלי

משקל התחלתי: 91.8 ק"ג.
גובה התחלתי: 1.85 מ'.
מטרה: להסיר 15 ק"ג של שומנים ולהפוך אותם לשרירים מסוקסים, מבלי לוותר על דיאטת הבירה והפחמימות שלי.
מודל לחיקוי: ווין רוני.
תוכנית אב: חודשים ראשון ושני - אימון של שעה-שעה וחצי ביום; חודשים שלישי ורביעי - אימון של שלוש-ארבע שעות ביום; חודשים חמישי ושישי - אימון בוקר ואימון ערב ובאמצע לעשות שופינג ודוגמניות, כמו כדורגלן.

שם הבלוג: המילה "כושר" מזמינה המון התחכמויות גרועות. גלאט כושר. בלאט כושר. כושר פייס. כושר ואושר. אסא כושר. בסוף החלטתי ללכת על פשוט, ולהביא אותה בהתחכמות רק בתרגום.
השראה: נערה אובדת. אני מזמין עוד אנשים לקחת על עצמם לתעד תקופות מעבר בחייהם.
מטרה: להפוך את ההליכה לחדר כושר ל"אירוע", כדי שאני אוכל להתמיד.
תוכנית אב: פוסט על כל יום אימון.
למה זה אמור לעניין אתכם? לא יודע, הבלוג הזה הוא בעיקר בשבילי, אבל יהיה נחמד לקבל תגובות תמיכה מדי פעם.

יואבי